עו"ד יגנס ואח' נ' אסטרחאן (קליין)

פסק דין

בבית משפט השלום בחיפה, נוהלו בין השנים 1988-2002 הליכים להסרת מטרד, כשהתובעים באותם הליכים הם הנתבעת, אמה, אחיה ורעייתו (להלן: "משפחת אסטרחן" או "התובעים"). בסמוך לאחר שהוגשה התביעה הועבר ייצוג התובעים, לעו"ד יגנס, התובע כאן (להלן גם:"עו"ד יגנס"), אשר המשיך בניהול ההליך מטעם התובעים עד לזכייה בערכאה הראשונה, ולאחר מכן עד להסדר בערכאת הערעור. אביו של עו"ד יגנס הוא אחיה של אם הנתבעת, והשניים – התובע והנתבעת, הם בני דוד מדרגה ראשונה.

על חשבון שכר טרחתו גבה התובע עד אפריל 1994, סכום של 21,480 ₪ (כולל מע"מ). שנים לאחר מכן, בדצמבר 2007, גבה התובע מכספים שהופקדו בקופת בית המשפט במסגרת הליכי הערעור, סכום נוסף של 6,116.01 ₪. בתובענה זו מבקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום יתרת שכר הטרחה שלמועד הגשת התביעה הסתכם לגישתו ב- 545,605 ₪ (כולל ריבית והפרשי הצמדה עד לתאריך הגשת התביעה), אלא שעתה, בסיכומים, מבוקש לחייבה בסכום התביעה כאמור אך בניכוי הסכום שנגבה מהפיקדון, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מדצמבר 2007.

הנתבעת כופרת בחבותה לשלם את הסכום האמור, או כל סכום שהוא בגין שכר טרחתו של התובע, אך היא תובעת השתתפות מאחיה, דניאל אסטרחן, למקרה שתחויב בתשלום כלשהו לתובע. ואלה העובדות ביתר הרחבה.

במרץ 1988 הוגשה על ידי משפחת אסטרחאן תביעה לצו מניעה ו/או צו עשה, נגד רדימיקס (ישראל) בע"מ להלן: "רדימיקס"), בשל מטרדי רעש ואבק שמקורם במפעל לייצור ביטון אשר פעל באזור התעשייה בנהרייה, סמוך לבתי המגורים של התובעים – 3 מבנים הממוקמים בחלקה שחזיתה פונה לרח' קפלן 3, נהריה. את כתב התביעה ערך והגיש עורך דין בשם נחמן רם מעכו, אך כעבור מספר חודשים הועבר הייצוג לעו"ד יגנס – לא משום שלתובעים (שם) היו טענות כלשהן כלפי בא כוחם הקודם. על נסיבות העברת הייצוג, שמענו שתי גרסות - עו"ד יגנס טוען שמי שפנתה אליו וביקשה את ייצוגו, היא הנתבעת, ואילו היא טוענת שאמה היא שפנתה אל התובע, וגם זה נעשה בעצתה או לבקשתה של אמו של עו"ד יגנס, אשר ביקשה לסייע לבנה שזה מקרוב הצטרף למשרדו של אביו. כך או כך, עו"ד יגנס קיבל על עצמו את הייצוג, וביולי 2002, כ-14 שנים לאחר שהוגשה התביעה, בא ההליך לסיומו בערכאה הראשונה משניתן פסק-דין המורה לרדימיקס "להפסיק את פעילותו של מפעל הבטון במקום בו הוא נמצא" בתוך 12 חודשים ממועד פסק הדין (נספח ה' לתצהיר התובע). עם זאת, בית המשפט לא ראה לפסוק הוצאות לטובת התובעים (שם).

שני הצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי, כשרדימיקס משיגה על הצו, והתובעים - על אי פסיקת הוצאות לטובתם, אך במהלך הדיון בפני ערכאת הערעור הושג בין הצדדים הסדר שעיקריו: המפעל יסגור את שעריו עד ליום 30.6.04; בית המשפט המחוזי לא דן בפסק דינה של הערכאה הראשונה ולא אישר אותו, וכל צד שומר על טענותיו בקשר עם פסק הדין האמור. הסדר זה קיבל תוקף של פסק דין.

בשנת 1996, בעוד ההליך לצו מניעה מתנהל, הוגשה על ידי עו"ד יגנס בקשה לפיצול סעדים, במטרה לאפשר לתובעים להגיש גם תביעה לפיצויים נגד רדימיקס. בקשה זו נדחתה על ידי בית משפט השלום, אך בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי התקבלה; אלא שתביעה לפיצויים, בסופו של דבר לא הוגשה. עו"ד יגנס טוען שהוא החל להכין את החומר גם לתביעה כזו, אך כשהתברר לו מפיה של הנתבעת שהיא מצפה לכך שהוא ייטול את שכרו מהסכום שייפסק לטובת התובעים במסגרת התביעה הכספית – הוא סירב להמשיך בטיפול בתביעה זו, כל עוד לא ישולם החוב בגין ההליכים שכבר הסתיימו.

הסכום הנתבע כשכר טרחה נסמך על - 5 חשבונות עסקה שהונפקו על ידי משרד התובע במהלך השנים 1994-2003, כשהסכום לתשלום בכל חשבון עסקה אמור לשקף חישוב המבוסס על מספר שעות העבודה בתקופת החשבון, של עו"ד יגנס ואנשי משרדו – עורכי דין, מתמחים ומזכירות, ולפי תעריף המשרד לשעת עבודה (בשני חשבונות כלול גם חיוב בגין הוצאות וחשבון עסקה נוסף ייוחד להוצאות). שכר הטרחה הנומינאלי לפי החשבונות הנ"ל, לאחר הנחה של 20% ובתוספת מע"מ, מסתכם ב-392,433.69 ₪, ובתוספת הסכום שכבר שולם ונוכה מהחשבון הראשון – מדובר בשכר טרחה נומינאלי בסכום של 411,801.69 ₪. עו"ד יגנס מציין שבמסגרת ההליך התקיימו 24 ישיבות בית משפט, מתוכן 13 ישיבות הוכחות; מטעם התובעים (שם) העידו 15 עדים ובהם "מומחים (מהמעלה הראשונה) לרעש ולזיהום אוויר, אנשי המשרד לאיכות הסביבה, שכנים וכן גורמים מטעם עיריית נהריה". עוד הוא מציין שהוגשו 71 מוצגים ובהם "תכניות מתאר, התכתבויות עם גורמים שונים באשר למטרדים, חוות דעת מומחים, תעודות עובד ציבור, המלצות מומחים ותקנים שונים המתייחסים למפגעים שהמפעל אחראי להם" (סעיף 18,19 לתצהירו). עו"ד יגנס לא הסתפק רק בתיאור היקף העבודה שהושקעה בתיק עד לזכייה, אלא גם תמך את סכום שכר הטרחה הנתבע בחוות דעת מומחה "לעניין שכר טרחה ראוי" אשר ניתנה על ידי עו"ד דודי זלמנוביץ. הלה הגיע למסקנה שהסכום הנומינאלי שנתבע, אף נמוך משכר הטרחה הראוי, הואיל והנתבעת חויבה בגין 856 שעות, בעוד שהיקף השעות הנדרש עומד לדעת המומחה על 1,020 שעות, וגם התעריף לשותף הבכיר אשר נדרש בפועל נמוך מהמקובל, כך ששכר הטרחה הראוי עומד למעשה על 143,912$ (קרן) בעוד שהשכר שנתבע מסתכם לפי חישובו ב-90,660$ (קרן), בלבד (ס' 12.4 לחוות הדעת).

הסכם שכר טרחה בכתב - לא נעשה. עו"ד יגנס מסביר זאת ביחסי האמון ששררו בינו לבין הנתבעת על רקע הקשר המשפחתי, אך טוען שעם קבלת הייצוג נכרת בינו לבין הנתבעת הסכם בעל פה לפיו שכר הטרחה יחושב על בסיס שעות, ולפי התעריף המקובל במשרד מעת לעת, כשהנתבעת זכאית להנחה של 20%. בהתאם לכך הוציא משרדו חשבונות עסקה ובהם דרישות תשלום; אלה שוגרו לנתבעת שמעולם לא מחתה על כך ששכר הטרחה מחושב על בסיס שעות. יתר על כן, במכתביה לתובע הודתה הנתבעת בקיומו של חוב שכר טרחה והבטיחה לשלמו. את העובדה שתובענה זו הוגשה רק במרץ 2007 למרות שמאז 1994 לא שולם כל סכום שהוא בגין שכר טרחה, חרף דרישות חוזרות לתשלום (נספחים יג' 1-5,7 לתצהיר התובע), מסביר עו"ד יגנס בכך שהוא היה סמוך ובטוח שהוא יבוא בסופו של דבר על שכרו, משום שהנתבעת התחיבה כלפיו במכתביה לסלק את החוב, תוך שהיא מתרצת את העיכוב בקשיים שפקדו אותה ואת משפחתה, אך תמיד מלווה את דבריה במילות הרגעה. לכן, רק כשהגיע לאוזניו מידע שהנתבעת נמצאת בהליכי פשיטת רגל הבין הוא שעליו לפעול לגביית החוב בדרכים אחרות. ואכן, במאי 2004 הוגשה על ידי עו"ד יגנס תביעת חוב לכנ"ר בגין חוב נטען בסך של 452,995 ₪. אלא שביוני 2006 הודיע לו משרד הכנ"ר שצו הכינוס לנתבעת בוטל באותו חודש וכי פקודת פשיטת הרגל אינה מגינה עליה עוד (נספחים יד', טו' לתצהיר התובע). כשנה לאחר מכן, הוגשה תובענה זו, והתובע מבהיר בסיכומיו – התביעה מבוססת על הסכם שכר הטרחה שנכרת בינו לבין הנתבעת, ולחלופין על זכותו לשכר ראוי.

הנתבעת מצדה טוענת:

התובענה התיישנה או למצער – אותו חלק ממנה אשר מתייחס לתקופה שקדמה ל-4.6.2000, שהרי התובענה הוגשה רק ב-4.6.2007;

גם ביחס ליתרת התקופה שמ-4.6.2000 יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי קיצוני בהגשתה;

ככל שהתובע יטען שהנתבעת הודתה בחובה כלפיו במכתבים ששיגרה אליו – לא מדובר בהודאה בעובדות ולא בהודאה בזכות, הואיל והנתבעת אינה מדברת על כספה, אלא על כספי אמה, וגם אינה נוקבת בסכום;

ככל שנעשה הסכם שכר טרחה – היה זה הסכם בעל פה, עם אמה המנוחה של הנתבעת, כשבסיס ההתקשרות אינו מסחרי אלא משפחתי. ברור שלא דובר על שכר טרחה לפי שעות – לא אמה ולא היא היו מסכימות לכך - ובכל מקרה הנתבעת אינה צד נכון לתביעה. בעלת דברו של התובע לעניין שכר הטרחה הייתה אמה, היא עצמה הייתה רק המוציא והמביא, וגם מה שכבר שולם כשכר טרחה לתובע – שולם מכספי אמה;

הסכם שכר הטרחה הנטען אינו ראוי להיחשב הסכם – קודם כל בשל העדר הסכם בכתב, ושנית בשל החסר בפירוט הכרחי הן ביחס לתעריף לשעה והן בשל העדר מגבלות מקובלות בהסכמי שכר טרחה אשר מתבססים על חישוב שעתי. בכל מקרה, התובע אמור היה לגבות את שכרו מהפיצוי שהיה נפסק לתובעים במסגרת התביעה הכספית נגד רדימיקס. אלא שתביעה כזו לא הוגשה על ידו בשל ניגוד עניינים - רדימיקס הפכה לקוחה של משרד התובע, בדיוק בתקופה שהבקשה לפיצול סעדים הוגשה;

ההימנעות של עו"ד יגנס מלתבוע בנזיקין את רדימיקס – היא כשלעצמה הסבה לנתבעת נזק כבד, העולה על הסכום הנתבע;

חוות הדעת של המומחה מטעם התובע אשר אמורה לתמוך בשכר הטרחה הנתבע, אינה אלא חוות דעת "מופרכת והזויה לחלוטין" (סעיף 4.6 לסיכומים מטעם הנתבעת). הוא הדין ביחס לשכר הטרחה הנתבע ש"אינו מידתי ואינו ראוי וחורג ממסגרות מקובלות תקינות וסבירות של פיצוי על שרות שניתן ועל מאמץ שהושקע" (סעיף 6,2 לסיכומים).

עם זאת, כפי שכבר צוין, הנתבעת "גיבתה" את עצמה בהודעה לצד שלישי - אחיה, ולנושא זה אתייחס בהמשך. כאן אתייחס לטענות הצדדים לתובענה, ואפתח כמובן בטענת ההתיישנות.

לגישת התובע דין טענת ההתיישנות לדחייה מכמה טעמים והראשון שבהם הוא - טענת ההתיישנות כפי שהועלתה בכתב ההגנה לוקה בחוסר פירוט, והפירוט שבתצהיר אינו יכול לחפות על החסר הזה הן משום שטענת התיישנות יש להעלות בהזדמנות הראשונה, וההזדמנות הזו הוחמצה, והן משום שהפירוט שבתצהיר מהווה הרחבת חזית אסורה. איני רואה עין בעין עם התובע. אין שוני מהותי בין כתב התביעה לתצהיר הנתבעת. משניהם ברור שהנתבעת טוענת להתיישנות התובענה משום שעד שזו הוגשה, חלפו למעלה מ-7 שנים ממועד יצירת החוב בגין השירות המשפטי שניתן על ידי עו"ד יגנס לתובעים בקשר לייצוגם בהליכים שהתנהלו בבית משפט השלום בחיפה – אלה החלו שם ב-1998; הסיכומים מטעם התובעים הוגשו במהלך שנת 1999, ועם הגשתם הסתיים למעשה הטיפול בתביעת התובעים בערכאה הראשונה. אשר להליכי הערעור, השירות בהקשר זה ניתן בשנת 2003, ואם לא ברור מהתובענה שאין טענת התיישנות ביחס ל-"קטע הזה" – הרי שהדבר הובהר בתצהיר.

לגופם של דברים טוען התובע: אין בטענת ההתיישנות כל ממש. ראשית, עילת התביעה ביחס לשכר הטרחה המוסכם נולדה רק בשנת 2003 – כל כך משום שאז ניתן פסק הדין בערכאת הערעור והתובע דחה את ההצעה לגבות את שכרו מהפיצוי שייפסק לטובת התובעים במסגרת התביעה הכספית שתוגש נגד רדימיקס, אלא עמד על כך שקודם כל ישולם לו שכרו בגין ההליכים שהסתיימו – מה שלא בוצע ושנית, הנתבעת שיגרה לתובע מכתבים בהם הודתה בחובה לתובע בגין שכר טרחה, ומתקיימת בה הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), לפיה הודאה בקיום זכות פותחת "מחדש" את מרוץ ההתיישנות. הטענה הראשונה אינה נראית לי, אך את הטענה השנייה יש לקבל אם כי לא ביחס למלוא הסכום הנתבע. במה דברים אמורים.